החלטה בתיק בש"פ 5936/10

א.        ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט אברהם) מיום 5.8.10 בתיק מ"ת 1634/09, בה נדחתה בקשה לעיון חוזר בתנאי חלופת המעצר שהושתו על העורר. 

רקע והליכים

ב.        נגד העורר הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות של תגרה, לפי סעיף 191 לחוק העונשין תשל"ז-1977; פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק; ניסיון לתקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 בצירוף 382(א) לחוק וסעיף 25 לחוק; מעשה פזיזות או רשלנות, לפי סעיף 338(א)(5) לחוק; יריות באזור מגורים, לפי סעיף 340א לחוק. העורר הודה והורשע במיוחס לו בכתב האישום המתוקן.

ג.        להלן נסיבות המקרה בקצרה כעולה מכתב האישום המתוקן. ברקע הדברים סכסוך בין אחים - אביו ודודו של העורר, אשר משפחותיהם גרות בסמיכות זו לזו. עובר לאירוע נשוא כתב האישום שירת העורר כשוטר במשמר הגבול, וברשותו היו כלי נשק צבאיים (להלן הנשק). ביום 13.7.09 היתה אמורה להינשא בת המשפחה היריבה (בת דודו של העורר), ובני משפחתה ביקשו להזיז את פחי האשפה הנמצאים בסמוך למקום מגוריהם למקום אחר. בקשה זו סורבה על-ידי בני משפחת העורר ובעקבות הדברים החלו הרוחות להתלהט ובמקום פרצה קטטה בין המשפחות, שבמהלכה איים העורר על הנצים בני המשפחה היריבה במקל. לאחר מכן הביא העורר את הנשק והחל לירות לעבר הבתים הסמוכים.

ד.        לפי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 28.7.10 הושם העורר במעצר בית מלא בתנאים מגבילים. ביום 28.7.10 החליט בית המשפט המחוזי (השופטת הלמן) ליתן לעורר הקלת-מה בתנאי מעצר הבית, ואיפשר לו איפוא לצאת מדי יום למחצית השעה לחצר הבית שבו חלופת המעצר, בהשגחת אחד המפקחים.

ה.        העורר הגיש ביום 2.8.10 לבית המשפט בקשה להקלה בתנאי חלופת המעצר באופן שיבוטל האיזוק האלקטרוני ויותר לו לצאת בשעות היום לחפש עבודה. נטען, כי העורר הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, וכי הסעיפים שבהם הורשע חמורים פחות ממה שיוחס לו בתחילה. עוד נטען, כי לא הפר את תנאי חלופת המעצר מיום שאלה הושתו עליו, ושאף השופטת הלמן הכירה בכך שניתן לסמוך עליו "במידת מה"; וכן, כי לקח אחריות והביע חרטה על מעשיו. עוד צוין, כי נערכה "סולחה" בין הנצים, וכי יש בכל אלה כדי לאיין את מסוכנותו. ביום 5.8.10 החליט בית המשפט (השופט י' אברהם), כי אין להקל בתנאי חלופת המעצר שהושתו על העורר. זאת, נוכח מכלול השיקולים, בהם העובדה כי אך זמן קצר ביותר לפני כן ניתנה החלטתו הקודמת של בית המשפט להקלת-מה בתנאי המעצר, וכן שגזר הדין עתיד להינתן בסמוך לסיום הפגרה. על החלטה זו הוגש הערר הנוכחי.

הערר והדיון

ו.        הערר חוזר על הטענות שנשמעו בפני בית המשפט קמא, בהן הודאת העורר, חרטתו על מעשיו והסולחה עם בני המשפחה היריבה, כמו-גם תסקיר שירות המבחן לעניין העונש אשר המליץ על עבודות שירות (לא של"צ כפי שנכתב בערר), וכן חלוף הזמן ממועד השמתו בחלופת המעצר. משכך, נטען, יש להורות על הקלה בתנאי חלופת המעצר שהושתו עליו. 

ז.        בדיון נטען מפי עו"ד עאמר, כי מכלול הנסיבות - העבר הנקי, היעדר הפרות, הסולחה, וכן חודש הרמדאן - כל אלה תומכים במתן הקלה, זאת, מה גם שכנטען יתכן כי גזר הדין לא יינתן ב-6.9 או בסמוך אליו ויידרש מועד לישיבה נוספת.

ח.        באת כוח המדינה טענה, כי אין מדובר בעבירות קלות ואין חזקת החפות עומדת לעורר; עמדתה העונשית של המדינה היא מאסר בפועל. נאמר עוד, כי הסכם הסולחה אינו חתום על ידי מלוא הגורמים הרלבנטיים, והמתלונן בהצהרת נפגע עבירה, אומר כי אין בסולחה כדי להעיד על השכנת שלום.

הכרעה

ט.        לאחר העיון איני רואה מקום להיעתר לערר, בנתון לאמור להלן.

י.        ראשית, כמדיניות שיפוטית אין להלום בקשה לעיון חוזר מקץ ימים ספורים מהחלטה בנושא תנאי השחרור, מקום שאין מתקיימים תנאי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו-1996, שכן לא נתגלו עובדות חדשות, לא נשתנו נסיבות ולא כל שכן שלא עבר "זמן ניכר". החלטת השופטת הלמן ניתנה אך ב-28.7.10, והבקשה לעיון חוזר הוגשה ב-2.8.10, כתום חמישה ימים. מבלי לפגוע בזכויותיו של איש, הדבר גובל - בלשון עדינה - בשימוש שאינו ראוי בהליכי בית המשפט, והחלטת השופט א' אברהם מ-5.8.10 מוצדקת על פניה. לא כל שכן, כאשר המדובר אינו בשחרור ממעצר מאחורי סורג ובריח, אלא בהקלת תנאי מעצר בית אשר גם ניתנה במקצת בהחלטה מיום 28.7.10.

יא.      על אחת כמה וכמה, מקום שהעורר אינו נהנה עוד מחזקת החפות, הוא הורשע לפי הודאתו (ראו גם בש"פ 5376/10 בוזגלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), והתיק עומד - יש לקוות - לפני סיומו בפרשת גזר הדין ב-6.9.10 (וגם אם לא יסתיים באותו יום גופו, הדעת נותנים שעסקינן בישורת האחרונה).

יב.       עיינתי גם בהסכם הסולחה, ונותרו בה סימני שאלה לגבי הצדדים לה, מה גם שהוא נעשה ב-21.11.09, ואילו המתלונן בהצהרת נפגע עבירה מיום 13.5.10 טוען, כי הסכם הסולחה אינו מעיד על השכנת שלום בינו לבין הנאשמים.

טו.      על כן איני נעתר לערר. הסניגור התייחס גם לחודש הרמדאן. לעניין זה אומר כי ככל שיוגשו בקשות ספציפיות הקשורות באירועי משפחה במיוחד בחג עיד אל-פיטר הבא לטובה (שיחול כנראה לאחר מועד הדיון לעונש), יבוא הסניגור בדברים על הפרקליטות להשגת הסכמה, וככל הנחוץ יפנה לבית המשפט, בלא שאטע מסמרות.

           ניתנה היום, ט' באלול התש"ע (19.8.2010).